תודעה תחת מצור: יומן ההזיות והכאבים של אסף ולדן
כשגבר בבדידותו מחפש משמעות בכתיבה
אסף ולדן, בספרו הראשון “אורות הפנסים האחרונים”, מציג אוסף קטעי פרוזה אישיים שמתקבצים לכדי יומן ספרותי עשיר בהרהורים, הזיות ושיחות מקוטעות. הדמות המרכזית בספר היא גבר המתמודד עם בדידות עמוקה, תוך שהוא מנסה לברוח מהכאבים הפנימיים שמלווים אותו. הוא לא עסוק במקורות פרנסה, אך מבלה את זמנו בשתיית וויסקי וקולה ובשימוש בחשיש, כל זאת בזמן שהוא נאבק להחיות את ספרו – גם אם התהליך כואב ומלא בבושה.
בין הכרח לבריחה: המאבק הפנימי של ולדן
ולדן כותב מתוך דחף פנימי, מתוך הכרח קיומי. אולם, על אף הכנות שבדבריו, הוא מודה שהתוצר הסופי של יצירתו הוא לא יותר מניסיון לגעת במהות האמנותית, שמובילה אותו שוב ושוב אל תחושת בושה. הספר, שאינו מתיימר להיות יצירה ארספואטית, מהווה מעין כתב עדות של תודעה מופרעת המחפשת משמעות בתוך השפה, אך מגלה שהשפה אינה יכולה לספק את נקודת האחיזה הנחוצה.
הקרב הנצחי בין הכאב לכתיבה
“כאב הוא חלק בלתי נפרד מחיי,” כותב ולדן. “אני רוצה לכתוב כדי לחיות, ולחיות כדי לכתוב, אך עם כל דחיפה קדימה, אני מוצא את עצמי נשאב חזרה אל הכאב הבלתי פוסק.” הקטעים המובאים בספר מתארים את המאבק הפנימי של ולדן בין הרצון לברוח מהכאב לבין ההבנה שהכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מקיומו. הוא מתאר את הכאב הזה כישות חיה שנמצאת בו מאז ומעולם, אך במקביל נלחם ללדת אותה על דפי ספרו, בתקווה למצוא את הגאולה המיוחלת.
